יום אחד גם אתם תצאו לדרך


זמינות: במלאי

שם הסופר: וינר חדוה


הוצאת צבעונים


₪84 ₪69
מחיר בנקודות זכות: 8400
כמות:  
פצוע בידיים טובות

 

חדוה : הפארק הלאומי קריג'יני [ Karijini ] שבמערב אוסטרליה משופע קניונים עמוקים ומפותלים. סלעיו מכילים ברזל רב, ולכן שולטים בפארק גוני אדום, שחור ואוקר. אפילו בסוף העונה היבשה אפשר למצוא בתחתיתם של אחדים מהקניונים מים זורמים וברכות בדולח צלולות.

כמה ימים טיילנו בקניונים המתוירים, אך ביום האחרון לשהייתנו באזור בחרנו לנסוע לקניון מתויר הרבה פחות, קניון המרסלי [ [Hamersley . זו נסיעה קשה של שמונים קילומטר בדרך עפר משובשת, וזאת אולי הסיבה שרוב המטיילים פוסחים על הקניון הזה. החלטנו לנסוע אליו לאחר ששמענו על יופיו המיוחד.

 

לאחר נסיעה מתישה הגענו למגרש החנייה הריק של הקניון. ירדנו לקניון בשביל תלול, וכאשר הגענו לתחתיתו נגלה לעינינו נחל הזורם אל תוך ברכה צלולה וסביבה סלעים שחורים. שם הסתיים השביל. הסתכלתי בסלעים שהלכו ונעשו גדולים וקשים יותר לטיפוס והבנתי שאין שום סיכוי שאמשיך את ההליכה בקניון. יורם ניסה לשדל אותי להמשיך, אבל התכווצות השרירים שסבלתי ממנה גרמה לי להחליט שאני חוזרת על עקבותיי. לקחתי אתי את מפתחות המכונית וקבענו להיפגש למעלה כעבור שעה.

טיילתי לי להנאתי ליד הברכה והתחלתי לטפס בשביל העולה למגרש החנייה. כשהגעתי למעלה ראיתי עוד מכונית במגרש. יצאו ממנה גבר ואישה כבני שמונים. גלגלנו שיחת מטיילים קצרה ולמדתי שהם מטיילים מקצוענים ממש שכבר חרשו חלקים גדולים של העולם. הם גרים בדרום אפריקה, זה חצי שנה מטיילים באוסטרליה במכונית קטנה, ואת לילותיהם הם עושים באוהל סיירים.

 

יורם: אחרי שעשיתי כברת דרך נעשתה הצמחייה סבוכה מאוד והייתה לי הרגשה לא נוחה להמשיך לטייל לבדי במקום כל כך שומם. החלטתי לחזור. בדרך היה עליי לטפס ולקפץ קצת מסלע לסלע כדי לעקוף את ברכות המים. כבר עשיתי זאת בדרך הלוך ולא חשבתי שתהיה לי בעיה מיוחדת. בדרכי הגעתי למעבר צר מאוד בין סלעים, ויכולתי לעבור אותו רק צעד אחר צעד, נוטה על צדי, פניי אל הסלע וידיי נאחזות בו. למטה הייתה הברכה. לפני כל הרמת רגל הקפדתי להישאר עם אחיזה בשלוש הגפיים האחרות. בנקודה מסוימת הושטתי את ידי לסלע ולא הצלחתי להגיע אליו כדי לאחוז בו. הייתי צריך רק עוד מעט תנופה כדי להגיע. לחזור אחורנית נראה לי כמעט בלתי אפשרי. זה היה הרף עין של שיקול מוטעה. חשבתי שאצליח לעבור, נתתי תנופה ו  טעיתי. איבדתי את שיווי המשקל וצנחתי למטה.

אני זוכר את עצמי בדרכי למטה מתגלגל ונחבט אל הסלעים. הספקתי לחשוב שמשהו רע מאוד קורה לי, משהו שאין לי שליטה עליו. ואז באה הנחיתה הקשה. שכבתי המום על סלע בתחתית הוודי. חלפו כמה שניות ולא ידעתי מה קורה לי. ניסיתי להעריך את מצבי. נזכרתי שבקורס חובשים לימדו אותי שצריך לבדוק את כל איברי הגוף. גיל יתי שהרגל הימנית כואבת וכף הרגל נטויה על צדה. ניסיתי לזוז והכאב היה נורא. זה היה כאב פנימי מצמרר ומשתק.

די מהר הבנתי שאני תקוע כאן בתחתית הקניון העמוק, לבדי בין סלעי ענק והכאבים גוברים מרגע לרגע. למזלי, לבשתי חולצה ארוכת שרוולים להגנה מפני השמש. גייסתי את ניסיוני כחובש קרבי והשתמשתי בחולצה כדי לקבע את הרגל הפגועה. זו הייתה תחושה מוזרה לעצום את העיניים בכאב, לאחוז את כף הרגל בשתי הידיים, לסובב אותה וליישרה.

רק אז גיל יתי שהתרמיל שלי עדיין על גבי. ייתכן שהתרמיל הגן עליי מפגיעה קשה יותר, חלפה מחשבה בראשי. רציתי להתחיל לנוע, אך הכאב היה נורא. גייסתי את כל כוחי וצרחתי H E E E L P !

 

חדוה : לפתע שמעתי קול עולה מתחתית הקניון. שאלתי את הדרום - אפריקאים אם גם הם שמעו משהו, והם השיבו בשלילה. המתנו בשקט זמן מה. מסביב הייתה דממה. כנראה שאני סתם דואגת, חשבתי לעצמי והמשכתי לפטפט עם בני הזוג החביבים. פתאום פילחה את האוויר צעקה שלא השאירה מקום לספק:

ח-חד-וה!

 

 

יורם: צעקתי, אולם כל תגובה לא באה מלמעלה. במוחי עברה מחשבה מייאשת. אין טעם שאבזבז את מעט כוחותיי על צעקות. היא בוודאי יושבת עכשיו במכונית הממוזגת, המנוע פועל, היא מאזינה למוזיקה ובוודאי לא תשמע אותי. עם זה חשבתי לעצמי: זה היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. התנחמתי בעובדה שאני בהכרה מלאה ומסוגל לזוז מעט.

 

חשבתי: אין פה איש שיכול לעזור לי, אבל אסור לי להתייאש. היחיד שיכול לעזור לי זה אני. אני חייב לעשות זאת."

החלטתי לנסות להתרחק מהברכה שלידה שכבתי, כי חששתי שאתעלף ואפול למים. גייסתי את כל כוחותיי והצלחתי לזחול כ חמי שים מטרים ולהתקרב לשביל העולה למעלה.

חלף זמן, השמש עלתה גבוה יותר והסלעים השחורים מתחתיי להטו עוד ועוד. עשיתי מאמץ גדול לזחול אל הצל שמתחת לסלע והוצאתי בקבוק מים מהתרמיל. שוב קראתי לחדוה, ולרווחתי הפעם שמעתי את קולה קורא בחזרה. עכשיו ידעתי שאיכשהו אצא משם.

 

לאט לאט נרגעתי וארגנתי את מחשבותיי: אסע לעבר העיירה עד שתהיה לי קליטה בטלפון או עד שאפגוש מישהו בדרך. ניחמתי את עצמי: אולי הדיאגנוזה של יורם לא מדויקת כל כך, אחרי הכול אין מכונת רנטגן בתחתית הקניון. אחרי נסיעה מטורפת של כחצי שעה בא לקראתי ג'יפ. היו בו ארבעה מטיילים מיטיבי לכת ומדריך מקומי. המדריך הציע לנסות לחלץ את יורם ובמקרה הצורך להזעיק צוות חילוץ בעזרת הטלפון הלווייני שלו.

 

יורם: ראיתי זוג מבוגר יורד בשביל. לא חשבתי שהם יצליחו לגרור אותי למעלה, אבל נוכחות אנשים סביבי גם היא הייתה חשובה. האישה נשארה לידי להשגיח עליי, להשקות אותי ולעודד אותי, ואת בעלה שלחה בחזרה למכונית להביא מגזינים. מה, היא רוצה לפתוח פה ספרייה? חשבתי בלבי. האיש חזר, אשתו לקחה את החוברות מידיו וקיבעה בעזרתן את הרגל הפגועה. זה היה פטנט שלמדה ממישהו כשהיא עצמה שברה רגל בטיפוס על הר באפריקה.

אחר כך הגיעה קבוצת מטיילים צעירים. המדריך שלהם שלף מארגז העזרה הראשונה תחבושת אלסטית וחיזק את הקיבוע. הוא אמר שייקח אותי Pigi bag . כשהעמיס אותי על גבו הבנתי שהכוונה לשק - קמח. החילוץ היה תהליך ארוך ומכאיב מאוד. נוסף על הכאבים כבר הייתי חלש מאוד. בכל כמה דקות נאלצתי לשנות את הפוזה: ירדתי מגבו של המדריך ובישיבה זחלתי במדרגות כלפי מעלה בעזרת שתי ידיי ורגל אחת. אחר כך קמתי וקיפצתי על הרגל הבריאה נאחז באנשים משני צדדיי, וחוזר חלילה.

כעבור חצי שעה הייתי סוף סוף למעלה, שוכב במושב האחורי של הפורד שלנו. למשך כמה שניות יכולתי שוב לחייך, עד שהחלה המכונית לנוע. הנסיעה לבית החולים שבעיירה הייתה הנסיעה הארוכה בחיי - שמונים קילומטרים על דרך עפר מלאה מהמורות וכל מהמורה גורמת לי לצרוח.

 

 

חדוה: ניסיתי לנהוג במהירות גבוהה שתמנע את טלטלות הרכב. יורם התפתל מכאבים וצעק לי להאט. כל הדרך לבית החולים נהגתי ובכיתי.

 

יורם: כשראיתי את בית החולים הקטן בתום פרייס [ Tom Price ] רווח לי. כל הצוות של בית החולים, שתי אחיות במכנסיים קצרים ובחיוכים רחבים, יצאו לקראתי והעבירו אותי לאלונקה. הוכנסתי פנימה. הייתי שם הפציינט היחיד. חדוה כובדה מיד בכוס תה להרגעה ואני כובדתי בזריקת מורפין. בתוך דקות אחדות הגיעה טכנאית הרנטגן מביתה, בכפכפים ובמכנסיים קצרים, וכמה דקות אחריה הגיע גם הרופא המקומי שהוזעק ממקום כלשהו. הרופא שלח מבט אחד בצילומי הרנטגן ואמר בחיוך: "לרופאים בפֶּרת מחכה חגיגה גדולה. השבר הזה גדול עלינו."

בתוך זמן קצר ארגנו לי טיסה במטוס של הרופאים המוטסים [Flying Doctors] .

 

 

חדוה: המטוס של הרופאים המוטסים היה אמור לאסוף עוד חולים, והבנתי שלא יהיה לי מקום עליו, אבל האחות בבית החולים הקטן בתום פרייס אמרה לי שלא אדאג. בזכות מכרות הברזל הגדולים באזור היה שם נמל תעופה אזרחי עם טיסות סדירות בכל יום. "כבר הזמנתי לך מקום לשש בערב," אמרה לי.

 

נסעתי במהירות לקמפינג, ארזתי תיק ליורם ותיק לעצמי. את תכולת המקרר חילקתי לשכנים והלכתי להודיע לבעל הקמפינג שניעדר לכמה ימים. הבאתי ליורם את התיק ונסעתי במהירות לנמל התעופה. כשמסרתי לדיילת הקרקע את הפתק מבית החולים ואת כרטיס האשראי שלי, היא החזירה לי את הכרטיס ואמרה: "זה בסדר, אין צורך בכרטיס האשראי, את נוסעת של הרופאים המוטסים."

 

יורם: במטוס, בדרך לפֶּרת, הרגשתי שהמתח שליווה אותי מאז אחת - עשרה בבוקר י ורד בהדרגה. ניסיתי להעריך כמה זמן יחלוף עד שנוכל לשוב לקרוון ולהמשיך לטייל. לא העליתי בדעתי שהמסע שלנו באוסטרליה הסתיים למעשה.

חמש - עשרה שעות חלפו מרגע פציעתי עד שהגעתי לבית החולים המלכותי בפֶּרת. בפרק הזמן הזה נישאתי על כפיים, הוסעתי במכונית, הועברתי בשני אמבולנסים, טסתי במטוס אחד, וכל הזמן הרגשתי שאני בידיים טובות.

כתוב חוות דעת

השם שלך:


חוות דעתך: הערה: HTML לא פעיל!

דירוג: רע           טוב

הקלד את הקוד המופיע בתמונה שלפניך:



עיון
סיפורת
ספרי שירה
עידן חדש